יום רביעי, 20 בנובמבר 2013

הומור

שהיתי על הר. היה שם הרבה רוח. ורוחניות.

ואז נפל מתוכי ויז'יון. חזון. מהול בפנטזיה, perhaps.

אני מתהלך יחף. יש לי ילדה. לפרנסתי ולהנאתי אני סטנדפיסט.

חי על משאית שגוררת קראוואן. מתהלך יחף.

נוסע ממקום למקום להופיע וכולם חברים שלי. מבקר רצוי בקהילות אקולוגיות בארץ.

ועוד פרט. יש לי מאהבת ומאהב (אבל זה כבר חושפני מדי, אז תשכחו ממה שאמרתי מהשורה האחרונה)



אז בואו נראה מה יש לנו פה.

אז בפוסט לפני חמש דקות גילינו שאני מצחיק. את כבר ידעתי מגיל קטן. הייתה לי את האינטואיציה

ואת האלכימיה הזאת לדעת מה מצחיק, מתי זה יצחיק וכמה זה מצחיק גם.

גם נורא חשוב לדעת את סוגי ההומור שאני אוהב ולא אוהב.

את ההומור שאני בוחר להוציא מפי, אינני יכול לתאר אלא מאשר שאמרתי את הדבר הנכון

בזמן הנכון. נניח בסיטואציה חברתית. שאין לי דוגמא כעת.

אני גם אוהב מאוד הומור של מילים, או הגיגים שדומים למילה או הגיג שאנחנו מכירים

מג'ארגון היום-יומי עם טוויסט חריף שנשמע כמעט כמעט כמו המקור. גם לפה אין לי דוגמא.

אתמול, בעת בילוי זמן איכות עם סבתא וצפייה בערוץ 24, שמתי שאני נורא אוהב חיקויים.

בתוכנית בטלווזיה היו בעיקר חיקויים של זמרים. החיקוי של קורין אלאל ripped me into pieces .

ההומור הפחות אהוב עליי הוא הציניות. לכן הבאתי את ההגדרה המילונית של ציניות -

"נוהג בציניות, חסר בושה ונימוס, לועג לכל נימוסי התרבות

והמוסר, מנבל פיו: אדם ציני. יחס ציני לסבלות הזולת, בדיחות ציניות."

ההגדרה המילונית של אברי לציניות -  "get a life stop being a cynic"

"and really, cynicism is th easiest way to use humor, but with manipolation"

manipolation that everything in life is useless and meaningless. And everytime being humorous is brought in cynic way makes a conversation into a never ending cycle of cyncism, when humor can really and truly is used in so many other ways"

שפריץ על הדף

שפריץ על הדף

חיחי

שפריץ על הדף

אני נותן לכם הומור. אני טוב בזה. יש לי את זה, מרגיש צורך להגיד לכם כמה אני טוב בזה.

חי מתוך אקסיומה שאני חייב לתת משהו לעולם הזה. כאילו זה מה שמנחה אותי. וזה מכניס אותי

ללחץ, ומוציא אותי מאיזון ואני בביקורת מול זה. איזה דפוס חרא. ואיך הוא השתרש לו.

אני יודע איך... טוהר. טוהר לחיות לפי אמות מידה או לפי אנשים מסוימים שהם השראה מבחינתי.

אני רואה כמה טוב זה עושה להם בחיים, ה"לתת לאחר" הזה ולכן אני רוצה להעתיק ולשכפל את זה.

אבל אני, אני לא כזה כמובן, וכנראה.

מה שעולה לי הוא שאני חושב על פעמים בהם אני אוהב שאנשים עוזרים לי.

אני לא אוהב להיות תלוי באחר אבל מאוד אוהב שדואגים לי לאוכל (פירות) וללינה. חברים ומשפחה.

מה אני מנסה להגיד?! מה? מה? המהמה?

שפריץ על הדף

יום שישי, 30 באוגוסט 2013

פיזור, התפזרות. מיקוד, התמזגות והתלכדות.

ואז יצאתי.
ארזתי תיק (finally), מלא מנגו וענבים. כובע, קסדה.
פידלתי ופידלתי. עזרנו אחד לשני. flock of kofusaurus.
כמה פידלתי?!
מלא פידלנו.
ברגעים של גרירה אחד של השני, הרשיתי לעצמי להתמזג.
כמו התמרור של התמזגות נתיבים.
זה היה רגע שהתמזגתי עם השותף לרכיבה.
חוויתי "טוויסט" בראש.
שמתי לב שזהו שלב ביניים, בשבילי.
אחד לפני התמסרות.
אולי זה גדול עליי עכשיו להתמסר. בא לי להתמזג.

ואז (פתאום) עצרנו. והתפזרתי.
יום אחד של שהייה במקום קבוע.
וזהו. פיזור.
המחשבות על כל הדברים והרבדים.
המלל, השטותי, חסר-טוהר, לא מותאם.
זה אני.
בשיא השצף והקצף.
באופו קצת שונה, מפוזר,
מרגיש שאני מתפרק ולפעמים מתנתק.
חסר שליטה = לחסר יכולת.
מנותק. ב-אין- ממשי.

ואז התמסרתי.
קצת.
לעצמי, וכמה שיכולתי לה ולהם.
חוויה מוזרה.
אני לא יודע אם אני גדל משם.
אני לא יודע אם אני גדל משם.
אני לא יודע אם אני גדול משם.

המילים הם אלו שמעצימות אותי.
המילים הם אלו שמעצימות אותי.
ה--מ--י--ל--י--ם-- ה--ם-- א--ל--ה-- ש--מ--ע--צ--י--מ--ו--ת-- א--ו--ת--י.

והמיקוד, ההתלכדות והמיכל המכיל שהוא העולם.

תודה.


יום שני, 19 באוגוסט 2013

Z'man Hadash

יש!
יש!
יש!

השתחררתי!
זהו זה!

אני בחוץ! יותר בחוץ הכוונה, מרגיש חופשי ומאושר!

סיימתי/פיטרו/העזיבו אותי שתי עבודות שנמשכו כמה חודשים, ועכשיו כשבוע אחרי כל זה, אני מגיש פחות כבול, יותר תזזתי, יותר חופשי.

זהו זמן חדש. או כאמור, לפני הפתגם, זמננו בידינו.

אז שברתי חיסכון ואני הולך לעשות מסע אופניים בארץ ישראל/פלסטינה יחד עם חבריי, חברי קהילה על אופניים.

המסע הזה הולך לעזור לי "to free my mind".
לערוך מסע של גילוי עצמי. תעצומות נפש ופנימיות שתיחשף בפניי.
אני הולך להיות זה שאחראי לדרך שלי, כי אני הוא זה שמפדל. בלי תיווך. מודעות נקייה וישירה.
לחוות את החיים במלואם.
דם, יזע, דמעות, שמחה, גאווה, חופשיות, עצב, אימה, ריק או כלום בעצם.
בעזרת המסע אני אוכל לשחרר אולי.
לראות מי אני רוצה להיות באמת, פה עליי אדמות, איך אוכל לכלכל את עצמי באופן כזה שאני לא קוטע את החיים, אלא שהכלכלה נמצאת לי מותוות בתוך חיי.
לשחרר גם את המחשבה הזאת, שזה בסדר שאינני יודע, שזה בסדר שהמחשבה הזאת לא תשתנה לעולם.
כל כך הרבה לחץ ופחד מונעים ממני לראות מה קורה במציאות המיטיבה הזאת.
הם יישארו, פחד ולחץ, אני יודע שתישארו אבל עשו, עשו קצת מקום בבקשה.

תודה.

בהודיה רבה, לכל מה שיש לי עכשיו: לגוף שלי, לנשמה הרכה ששוכנת ופועמת, להורים שלי.
ותודה על חווית הצבעים, אלוהימה.
אז במקום לישון אני כותב על החיים.
הפוסטים שלי הם לא פוסטים עם תוויות, תמונות ולינקים.
אני שם לכם פשוט את עצמי, אין יותר טוב מזה.
אבל שווה לתת קישור לפחות לבלוג של ארני.

צ'או, ומאור ירח בוהק וססגוני.

שלכם,
אבריש

יום שלישי, 6 באוגוסט 2013

המציאות המיטיבה

את ואני

את ואני
זה הבסיס
זה האמצע
וזה המרכז
-
את ואני
את ואני
קולטת?! את ואני
-
אנחנו ביחד
-
כבר לא לחוד
-
לא פריטים
-
לא נפרדים
-
מים
-
משלימים
ונוזלים
-
לא לבד
-
זה מפחיד
-
תאמיני
-
להאמין
-
כן, מציאות
(זאת האמת)

יום שלישי, 30 ביולי 2013

פוסט רביעי - קביעות

הצורך בקביעות

אני רוצה שהכל יהיה קבוע
לא ישתנה, הפגישות...
יהיו פגישות, קבועות
אנשים יגידו דברים קבועים
אני יהיה בסדר עם עצמי
העולם יהיה קבוע.
יפסיק להסתובב סביב עצמו.

"אצא לשנייה מהמערכת הזאת"

יום רביעי, 24 ביולי 2013

פחד מוות! (או: הפחד מלמות)

(לא לבעלי לב חלש)

ביום שבת לפני שבועיים וחצי קורה לי משהו שקרה כבר כמה פעמים בשנתיים האחרונות, חרדת פחד מוות:

והנה תיאור המציאות כפי שהיא נתפסת אז: אני חווה פחד גדול מהמוות, שבהגדרה זו חרדה. וכל זאת קורה בעודי חי. עודני קיים.
זאת אומרת, אני חושב שאני הולך למות או לגווע בצורה כל שהיא. וכאן הפרדוקס או איך שלא תקראו לזה: אני בכל זאת קיים, חי ונושם.
המוות קרוב מאי-פעם כביכול, אני "מרגיש" אותו לוקח אותי, חזק ממני. סוחט ממני. אההה!! אפילו להתנגד אני כבר לא יכול. המלל או הצליל "אההה" כבר אינם ביכולתי, אינם שלי.

ועכשיו, היום שאני מספר על זה, חושב, מוזר, ממה פחדתי בכלל?!

בואו נרד לפרטים ולרקע כללי, כי עכשיו אני יכול להסתכל עכשיו על המקרה ממבט על:
נתחיל באמת עם קצת רקע.
תמונה של רקע



אני בשנתיים האחרונות נהייתי רגיש ונקי במיוחד. הפסקתי לשתות ולעשן. לגמרי.
גם הספקתי לעשות רושם, הפסקתי לשים פרצוף פוקר שהכל בסדר ומצוחצח לי בחיים.
התחלתי להיות אברי אמיתי, חשוף, רגיש, כנה באמת. אני נותן לעצמי להרגיש חלש לפעמים ולהרגיש רגשות קשים.
הרבה יוצא. הרבה צף. אני לא רגיל לזה בכלל, גם אין לי קהילה קבועה שתומכת בי בתהליך הזה. (אני בתהליך לעבור לקהילה קבועה יותר)
אני בארבע חודשים האחרונים דיכאוני לפעמים. יש בי פחד שעולה ממחשבה שפסיכיאטר או פסיכולוג קורא לי את הבלוג ברגע זה והשאלה הראשונה שצצה בראשו, אני משער, היא: האם אני נוטל תרופות.
ואני כבר משיב, יא בן-אדם!, אני לא נוטל שום תרופה פסיכיאטרית ובחיים לא נטלתי וגם מאוד לא רוצה להגיע למצב כזה.
אני מתמודד עם הדבר הזה לבדי. לבדי!!! עם ה-כ-ל!!!
(זאת אומרת עם עצמי ועם תמיכה של עשרות חברים שאני קורא למארג הזה קהילה זמנית).
מלא חרא עולה בזמן האחרון שאני נהיה מודע כל כך לעצמי.
מ-ל-א חרא עולה! יורד, ועולה. מלא חרא. אני בשיעורים אין ספור ללמוד לאהוב אותו, את החרא הזה שלי. (תרתי-של-התרתי)

ממבט על על המקרה שקרה לפני שבועיים וחצי:
חש בדידות גדולה. חוסר ישע גדול, פחד גדול.
בדידות גדולה כבר אמרתי?! =)
עוד מילים לתיאור: קור פיזי, חוסר נוחות, חוסר נוחיות, אומללות גדולה. (אני לא מסוגל לעשות כלום, קפוא)
רוצה פשוט לישון, להשכיח הכל.

וככה דיי הרבה זמן בחוויה המחרידה הזו, ערב שלם ככה, לתוך השינה.

הייתי בבית של ההורים, ורק ההורים בבית, שתומכים יחסית, אבל אני מרגיש בודד, לא בטוח ומפחד לשתף במה שחווה כהמון. חוויה יחידית ומוזרה.
חוסר ישע. חושב רק על החברים המכילים באמת שיכולים לעזור עכשיו. שיהיו לצידי, שיעטפו אותי שיגידו לי שהכל בסדר. אבל אין לי את זה עכשיו, אין לי!!! מה יהיה??? מה יהיה?!?!

ואז זה נגמר. לא זוכר אם בבת-אחת (פוף!) או בהדרגה. אבל החרדה נעלמה לה.
וואו, זה היו קרוב מאוד. הייתי קרוב לקצה שלי.

למדתי עכשיו שדברים כאלה יכולים לקרות לי.

חיזק לי את האמון בחיים.

עכשיו אני רואה יותר צבעים, אני מכיל יותר אור.


הנה אתם בתמונה!


מתי נבין שכולנו ילדים של אור?

מתי נקבל עצמנו כילדים של אור?

מתי נשאל כשאלה פותחת בשיחה, "כמה אהבה קיבלת היום בעבודה?" ולא כמה כסף הכספת לכיס?

עכשיו הלב פועם חזק, אהבה גדולה גדולה פה שרויה בהילתי. המצאתי אותך עכשיו, אהבה.

מציאות מקורה מהמילה המציא?

אם כך, אז למה שלא נמציא את מציאותינו מחדש בכל רגע.
נעזור ונתעזר אחת בשניה כדי שלא נשכח שזו התמונה שאולי יותר נדיבה לנו לשעה זו.

תוהה... שואל...

בעיקר חי!!

תודה על הבמה שהמצאתי בלחיצת כפתור.

יום רביעי, 10 ביולי 2013

פוסט ראשון

חבר אמר לי לפתוח בלוג. אז פתחתי. (יאללה לעבודה).
נראה לי בתור פוסט ראשון אני אביא את הדגימה הראשונית של מי אני ומה אני ואיך אני לפעמים.
אז אני אברי. מארץ האבות. הכוונה שנולדתי לא הרחק מאיפה שאני גר, בית חולים הר הצופים.
מסרו אותי חזרה למשפחה שלי, האוהבת ותומכת.
טרם שבועיים להולדתי כבר מסרו אותי לקבל חתימה כואבת מהמוהל היהודי שלי.
גדלתי כציוני, כבן מסור למשפחה רפורמית, השתנתי במיטה עד גיל 5. השאירו אותי בגן חובה שנתיים.
כבר בתור ילד קוטלגתי ככזה בעל קשיי הסתגלות. וואלה. מחשבה מעניינת.
גיל שבע גיליתי מה זה שיעורים בית. והתבאסתי עליהם עוד עשור ושנתיים. עשיתי בר מצווה אי שם בשנות העשרה הפרועות (חיחי). גיל שש עשרה, שבע עשרה הייתי מורעל צבא, בכיתה יב' נשיקה ראשונה, התגייסתי, לקחו אותי ליחידה שהיא "מקום טוב". זאת אומרת חבר'ה ממעמד סוציו-אקונומי טוב. העברתי זמן בלהעביר את הזמן ולשחק כדורגל ולהכיר קצת את העיר חיפה. ואז השתחחרתי ממסגרות. קיבלתי קצת חופש (וכנראה אחריות גדולה).
יש לי עוד שלוש שנים וחצי לספר. אבל קודם הערכות לאנשים שגידלו אותי.
זה אולי נשמע מהסיפור הקצרצר הזה שישנם מלא ביקורות על הדרך שלי, ועל איך ש"חונכתי" (אולי נדמה לי).
למרות הכל, תקופה זו גדושה הערכות שאת שיעורן אני לומד עד היום.
אז אמא, שאת יקרה ומסורה ובעיקר אמא שדואגת בצורות שלמדת מאמא שלך.
לומד הרבה שיעורים של חמלה במקום הזה. בשבילך וגם בשבילי.
והוריי החמודים, שמסרתם אותי לרוב שעות היום למקומות שחשבתם שיהיו הכי מועילים בשבילי, כי זכרתם ששם הפקתם תועלת גדולה בזמנו.
שמה קצת יותר קשה למחול, אולי יש שם איזה שיעור אחר.  
זהו.
זהו להפעם לדגימה הראשונית, עוד דגימה בפוסט הבא.
על מה קרה בחופש הגדול הראשון והאמיתי שלי.
נעבור לחיים בחוץ עכשיו. אני רווי להפעם. קצת מסוחרחר.
צ'או.