(לא לבעלי לב חלש)
ביום שבת לפני שבועיים וחצי קורה לי משהו שקרה כבר כמה פעמים בשנתיים האחרונות, חרדת פחד מוות:
והנה תיאור המציאות כפי שהיא נתפסת אז: אני חווה פחד גדול מהמוות, שבהגדרה זו חרדה. וכל זאת קורה בעודי חי. עודני קיים.
זאת אומרת, אני חושב שאני הולך למות או לגווע בצורה כל שהיא. וכאן הפרדוקס או איך שלא תקראו לזה: אני בכל זאת קיים, חי ונושם.
המוות קרוב מאי-פעם כביכול, אני "מרגיש" אותו לוקח אותי, חזק ממני. סוחט ממני. אההה!! אפילו להתנגד אני כבר לא יכול. המלל או הצליל "אההה" כבר אינם ביכולתי, אינם שלי.
ועכשיו, היום שאני מספר על זה, חושב, מוזר, ממה פחדתי בכלל?!
בואו נרד לפרטים ולרקע כללי, כי עכשיו אני יכול להסתכל עכשיו על המקרה ממבט על:
נתחיל באמת עם קצת רקע.
אני בשנתיים האחרונות נהייתי רגיש ונקי במיוחד. הפסקתי לשתות ולעשן. לגמרי.
גם הספקתי לעשות רושם, הפסקתי לשים פרצוף פוקר שהכל בסדר ומצוחצח לי בחיים.
התחלתי להיות אברי אמיתי, חשוף, רגיש, כנה באמת. אני נותן לעצמי להרגיש חלש לפעמים ולהרגיש רגשות קשים.
הרבה יוצא. הרבה צף. אני לא רגיל לזה בכלל, גם אין לי קהילה קבועה שתומכת בי בתהליך הזה. (אני בתהליך לעבור לקהילה קבועה יותר)
אני בארבע חודשים האחרונים דיכאוני לפעמים. יש בי פחד שעולה ממחשבה שפסיכיאטר או פסיכולוג קורא לי את הבלוג ברגע זה והשאלה הראשונה שצצה בראשו, אני משער, היא: האם אני נוטל תרופות.
ואני כבר משיב, יא בן-אדם!, אני לא נוטל שום תרופה פסיכיאטרית ובחיים לא נטלתי וגם מאוד לא רוצה להגיע למצב כזה.
אני מתמודד עם הדבר הזה לבדי. לבדי!!! עם ה-כ-ל!!!
(זאת אומרת עם עצמי ועם תמיכה של עשרות חברים שאני קורא למארג הזה קהילה זמנית).
מלא חרא עולה בזמן האחרון שאני נהיה מודע כל כך לעצמי.
מ-ל-א חרא עולה! יורד, ועולה. מלא חרא. אני בשיעורים אין ספור ללמוד לאהוב אותו, את החרא הזה שלי. (תרתי-של-התרתי)
ממבט על על המקרה שקרה לפני שבועיים וחצי:
חש בדידות גדולה. חוסר ישע גדול, פחד גדול.
בדידות גדולה כבר אמרתי?! =)
עוד מילים לתיאור: קור פיזי, חוסר נוחות, חוסר נוחיות, אומללות גדולה. (אני לא מסוגל לעשות כלום, קפוא)
רוצה פשוט לישון, להשכיח הכל.
וככה דיי הרבה זמן בחוויה המחרידה הזו, ערב שלם ככה, לתוך השינה.
הייתי בבית של ההורים, ורק ההורים בבית, שתומכים יחסית, אבל אני מרגיש בודד, לא בטוח ומפחד לשתף במה שחווה כהמון. חוויה יחידית ומוזרה.
חוסר ישע. חושב רק על החברים המכילים באמת שיכולים לעזור עכשיו. שיהיו לצידי, שיעטפו אותי שיגידו לי שהכל בסדר. אבל אין לי את זה עכשיו, אין לי!!! מה יהיה??? מה יהיה?!?!
ואז זה נגמר. לא זוכר אם בבת-אחת (פוף!) או בהדרגה. אבל החרדה נעלמה לה.
וואו, זה היו קרוב מאוד. הייתי קרוב לקצה שלי.
למדתי עכשיו שדברים כאלה יכולים לקרות לי.
חיזק לי את האמון בחיים.
עכשיו אני רואה יותר צבעים, אני מכיל יותר אור.
מתי נבין שכולנו ילדים של אור?
מתי נקבל עצמנו כילדים של אור?
מתי נשאל כשאלה פותחת בשיחה, "כמה אהבה קיבלת היום בעבודה?" ולא כמה כסף הכספת לכיס?
עכשיו הלב פועם חזק, אהבה גדולה גדולה פה שרויה בהילתי. המצאתי אותך עכשיו, אהבה.
מציאות מקורה מהמילה המציא?
אם כך, אז למה שלא נמציא את מציאותינו מחדש בכל רגע.
נעזור ונתעזר אחת בשניה כדי שלא נשכח שזו התמונה שאולי יותר נדיבה לנו לשעה זו.
תוהה... שואל...
בעיקר חי!!
תודה על הבמה שהמצאתי בלחיצת כפתור.
ביום שבת לפני שבועיים וחצי קורה לי משהו שקרה כבר כמה פעמים בשנתיים האחרונות, חרדת פחד מוות:
והנה תיאור המציאות כפי שהיא נתפסת אז: אני חווה פחד גדול מהמוות, שבהגדרה זו חרדה. וכל זאת קורה בעודי חי. עודני קיים.
זאת אומרת, אני חושב שאני הולך למות או לגווע בצורה כל שהיא. וכאן הפרדוקס או איך שלא תקראו לזה: אני בכל זאת קיים, חי ונושם.
המוות קרוב מאי-פעם כביכול, אני "מרגיש" אותו לוקח אותי, חזק ממני. סוחט ממני. אההה!! אפילו להתנגד אני כבר לא יכול. המלל או הצליל "אההה" כבר אינם ביכולתי, אינם שלי.
ועכשיו, היום שאני מספר על זה, חושב, מוזר, ממה פחדתי בכלל?!
בואו נרד לפרטים ולרקע כללי, כי עכשיו אני יכול להסתכל עכשיו על המקרה ממבט על:
נתחיל באמת עם קצת רקע.
 |
| תמונה של רקע |
אני בשנתיים האחרונות נהייתי רגיש ונקי במיוחד. הפסקתי לשתות ולעשן. לגמרי.
גם הספקתי לעשות רושם, הפסקתי לשים פרצוף פוקר שהכל בסדר ומצוחצח לי בחיים.
התחלתי להיות אברי אמיתי, חשוף, רגיש, כנה באמת. אני נותן לעצמי להרגיש חלש לפעמים ולהרגיש רגשות קשים.
הרבה יוצא. הרבה צף. אני לא רגיל לזה בכלל, גם אין לי קהילה קבועה שתומכת בי בתהליך הזה. (אני בתהליך לעבור לקהילה קבועה יותר)
אני בארבע חודשים האחרונים דיכאוני לפעמים. יש בי פחד שעולה ממחשבה שפסיכיאטר או פסיכולוג קורא לי את הבלוג ברגע זה והשאלה הראשונה שצצה בראשו, אני משער, היא: האם אני נוטל תרופות.
ואני כבר משיב, יא בן-אדם!, אני לא נוטל שום תרופה פסיכיאטרית ובחיים לא נטלתי וגם מאוד לא רוצה להגיע למצב כזה.
אני מתמודד עם הדבר הזה לבדי. לבדי!!! עם ה-כ-ל!!!
(זאת אומרת עם עצמי ועם תמיכה של עשרות חברים שאני קורא למארג הזה קהילה זמנית).
מלא חרא עולה בזמן האחרון שאני נהיה מודע כל כך לעצמי.
מ-ל-א חרא עולה! יורד, ועולה. מלא חרא. אני בשיעורים אין ספור ללמוד לאהוב אותו, את החרא הזה שלי. (תרתי-של-התרתי)
ממבט על על המקרה שקרה לפני שבועיים וחצי:
חש בדידות גדולה. חוסר ישע גדול, פחד גדול.
בדידות גדולה כבר אמרתי?! =)
עוד מילים לתיאור: קור פיזי, חוסר נוחות, חוסר נוחיות, אומללות גדולה. (אני לא מסוגל לעשות כלום, קפוא)
רוצה פשוט לישון, להשכיח הכל.
וככה דיי הרבה זמן בחוויה המחרידה הזו, ערב שלם ככה, לתוך השינה.
הייתי בבית של ההורים, ורק ההורים בבית, שתומכים יחסית, אבל אני מרגיש בודד, לא בטוח ומפחד לשתף במה שחווה כהמון. חוויה יחידית ומוזרה.
חוסר ישע. חושב רק על החברים המכילים באמת שיכולים לעזור עכשיו. שיהיו לצידי, שיעטפו אותי שיגידו לי שהכל בסדר. אבל אין לי את זה עכשיו, אין לי!!! מה יהיה??? מה יהיה?!?!
ואז זה נגמר. לא זוכר אם בבת-אחת (פוף!) או בהדרגה. אבל החרדה נעלמה לה.
וואו, זה היו קרוב מאוד. הייתי קרוב לקצה שלי.
למדתי עכשיו שדברים כאלה יכולים לקרות לי.
חיזק לי את האמון בחיים.
עכשיו אני רואה יותר צבעים, אני מכיל יותר אור.
 |
| הנה אתם בתמונה! |
מתי נבין שכולנו ילדים של אור?
מתי נקבל עצמנו כילדים של אור?
מתי נשאל כשאלה פותחת בשיחה, "כמה אהבה קיבלת היום בעבודה?" ולא כמה כסף הכספת לכיס?
עכשיו הלב פועם חזק, אהבה גדולה גדולה פה שרויה בהילתי. המצאתי אותך עכשיו, אהבה.
מציאות מקורה מהמילה המציא?
אם כך, אז למה שלא נמציא את מציאותינו מחדש בכל רגע.
נעזור ונתעזר אחת בשניה כדי שלא נשכח שזו התמונה שאולי יותר נדיבה לנו לשעה זו.
תוהה... שואל...
בעיקר חי!!
תודה על הבמה שהמצאתי בלחיצת כפתור.
יש! עוד אהוב יקר שכותב בבלוג. אנחנו נשתלט על העולם! *מוהאהאהאהא* (צחוק מרושע)
השבמחקאני אוהבת לקרוא את מה שאתה כותב כי אתה מאוד כנה גם בכתיבה שלך. ומאוד בהומור. תודה שאתה חולק את אורח החיים שלך , אני רוצה עוד ועוד חשיפה ממך! :) אהבה ממני
מרגש אותי לקרוא אותך אברוש!
השבמחק