יום שישי, 30 באוגוסט 2013

פיזור, התפזרות. מיקוד, התמזגות והתלכדות.

ואז יצאתי.
ארזתי תיק (finally), מלא מנגו וענבים. כובע, קסדה.
פידלתי ופידלתי. עזרנו אחד לשני. flock of kofusaurus.
כמה פידלתי?!
מלא פידלנו.
ברגעים של גרירה אחד של השני, הרשיתי לעצמי להתמזג.
כמו התמרור של התמזגות נתיבים.
זה היה רגע שהתמזגתי עם השותף לרכיבה.
חוויתי "טוויסט" בראש.
שמתי לב שזהו שלב ביניים, בשבילי.
אחד לפני התמסרות.
אולי זה גדול עליי עכשיו להתמסר. בא לי להתמזג.

ואז (פתאום) עצרנו. והתפזרתי.
יום אחד של שהייה במקום קבוע.
וזהו. פיזור.
המחשבות על כל הדברים והרבדים.
המלל, השטותי, חסר-טוהר, לא מותאם.
זה אני.
בשיא השצף והקצף.
באופו קצת שונה, מפוזר,
מרגיש שאני מתפרק ולפעמים מתנתק.
חסר שליטה = לחסר יכולת.
מנותק. ב-אין- ממשי.

ואז התמסרתי.
קצת.
לעצמי, וכמה שיכולתי לה ולהם.
חוויה מוזרה.
אני לא יודע אם אני גדל משם.
אני לא יודע אם אני גדל משם.
אני לא יודע אם אני גדול משם.

המילים הם אלו שמעצימות אותי.
המילים הם אלו שמעצימות אותי.
ה--מ--י--ל--י--ם-- ה--ם-- א--ל--ה-- ש--מ--ע--צ--י--מ--ו--ת-- א--ו--ת--י.

והמיקוד, ההתלכדות והמיכל המכיל שהוא העולם.

תודה.


יום שני, 19 באוגוסט 2013

Z'man Hadash

יש!
יש!
יש!

השתחררתי!
זהו זה!

אני בחוץ! יותר בחוץ הכוונה, מרגיש חופשי ומאושר!

סיימתי/פיטרו/העזיבו אותי שתי עבודות שנמשכו כמה חודשים, ועכשיו כשבוע אחרי כל זה, אני מגיש פחות כבול, יותר תזזתי, יותר חופשי.

זהו זמן חדש. או כאמור, לפני הפתגם, זמננו בידינו.

אז שברתי חיסכון ואני הולך לעשות מסע אופניים בארץ ישראל/פלסטינה יחד עם חבריי, חברי קהילה על אופניים.

המסע הזה הולך לעזור לי "to free my mind".
לערוך מסע של גילוי עצמי. תעצומות נפש ופנימיות שתיחשף בפניי.
אני הולך להיות זה שאחראי לדרך שלי, כי אני הוא זה שמפדל. בלי תיווך. מודעות נקייה וישירה.
לחוות את החיים במלואם.
דם, יזע, דמעות, שמחה, גאווה, חופשיות, עצב, אימה, ריק או כלום בעצם.
בעזרת המסע אני אוכל לשחרר אולי.
לראות מי אני רוצה להיות באמת, פה עליי אדמות, איך אוכל לכלכל את עצמי באופן כזה שאני לא קוטע את החיים, אלא שהכלכלה נמצאת לי מותוות בתוך חיי.
לשחרר גם את המחשבה הזאת, שזה בסדר שאינני יודע, שזה בסדר שהמחשבה הזאת לא תשתנה לעולם.
כל כך הרבה לחץ ופחד מונעים ממני לראות מה קורה במציאות המיטיבה הזאת.
הם יישארו, פחד ולחץ, אני יודע שתישארו אבל עשו, עשו קצת מקום בבקשה.

תודה.

בהודיה רבה, לכל מה שיש לי עכשיו: לגוף שלי, לנשמה הרכה ששוכנת ופועמת, להורים שלי.
ותודה על חווית הצבעים, אלוהימה.
אז במקום לישון אני כותב על החיים.
הפוסטים שלי הם לא פוסטים עם תוויות, תמונות ולינקים.
אני שם לכם פשוט את עצמי, אין יותר טוב מזה.
אבל שווה לתת קישור לפחות לבלוג של ארני.

צ'או, ומאור ירח בוהק וססגוני.

שלכם,
אבריש

יום שלישי, 6 באוגוסט 2013

המציאות המיטיבה

את ואני

את ואני
זה הבסיס
זה האמצע
וזה המרכז
-
את ואני
את ואני
קולטת?! את ואני
-
אנחנו ביחד
-
כבר לא לחוד
-
לא פריטים
-
לא נפרדים
-
מים
-
משלימים
ונוזלים
-
לא לבד
-
זה מפחיד
-
תאמיני
-
להאמין
-
כן, מציאות
(זאת האמת)