"....ואז קמתי משינה, לא מאמין שקמתי משינה,
לא מאמין שאני במשבר, לא מאמין שאני במצוקה, לא מאמין שאלו הם חיי...
איך יוצאים מפה? ומה הם חיי בכלל? ומי אני? ... אני לא מאמין..."
שאני נכנס למצוקה, אני נוסע לבקר חבר,
הצוק הגבוה ביותר,
משם רואים את כל העיר,
אפשר גם להתאפס מחדש,
להיות, אני והחבר,
להיות
בשקט, ולראות,
הכל מלמעלה,
לקחת את הזמן, להתאוורר,
לחזור לעיר, ואז לזכור מדי פעם שיש לנו חבר.
היום קמתי בבוקר והדיכאון החריף.
צריך לפרוק, מלא צעקות. מלא זעם.
עד אז אני אשתף בשלי.
אז למה אני מרגיש כה גרוע, כה אדיש?!
אז יש לי תיאוריה למה המצבי רוח שלנו משתנים.
זו חשיבה מבריקה של אברי-קטן-ילד-חמוד. (שזה בעצם אני לגמריי)
אז ככה, כשאנחנו חושבים מחשבות טובות על בן אדם, הוא מרגיש אותן כנראה.
ואותו דבר הפוך, שאנחנו חושבים מחשבות רעות על בני אדם, הוא גם מרגיש אותן, איכשהוא.
ולכן שאני מרגיש ממש טוב וב-high ועל ה"גל", זאת בעצם עבודה של אנשים חמודים שאוהבים אותי ושולחים לי אור ואהבה.
וההפך, שאני מרגיש רע עם עצמי או בדיכאון, אלה פשוט מחשבות ואנרגיות של אנשים שמשפיעים עליי בצורה ברורה.
לשחק
לשחק עם עולם שויתר על משחק
לשחק עם אנשים שסובלים מחוֹבוֹת, שלא רוצים לשחק
שרצים אנחנו עליי אדמות, נועדנו לחיות, נועדנו לשחות,
נועדנו להיות,
חבל, המשחק נפל
השפיות והתוֹם זכר הם,
אני את שלי אשתדל, אנסה לאלתר, לחלטר, לבער
עם עצמי מה רצונותיי,
בלי דיי, עד שיקום ויהיה גן שעשוע עליי אדמותיי