פוסט רביעי - קביעות

הצורך בקביעות

אני רוצה שהכל יהיה קבוע
לא ישתנה, הפגישות...
יהיו פגישות, קבועות
אנשים יגידו דברים קבועים
אני יהיה בסדר עם עצמי
העולם יהיה קבוע.
יפסיק להסתובב סביב עצמו.

"אצא לשנייה מהמערכת הזאת"

מאוהבים לנצח

פחד מוות! (או: הפחד מלמות)

(לא לבעלי לב חלש)

ביום שבת לפני שבועיים וחצי קורה לי משהו שקרה כבר כמה פעמים בשנתיים האחרונות, חרדת פחד מוות:

והנה תיאור המציאות כפי שהיא נתפסת אז: אני חווה פחד גדול מהמוות, שבהגדרה זו חרדה. וכל זאת קורה בעודי חי. עודני קיים.
זאת אומרת, אני חושב שאני הולך למות או לגווע בצורה כל שהיא. וכאן הפרדוקס או איך שלא תקראו לזה: אני בכל זאת קיים, חי ונושם.
המוות קרוב מאי-פעם כביכול, אני "מרגיש" אותו לוקח אותי, חזק ממני. סוחט ממני. אההה!! אפילו להתנגד אני כבר לא יכול. המלל או הצליל "אההה" כבר אינם ביכולתי, אינם שלי.

ועכשיו, היום שאני מספר על זה, חושב, מוזר, ממה פחדתי בכלל?!

בואו נרד לפרטים ולרקע כללי, כי עכשיו אני יכול להסתכל עכשיו על המקרה ממבט על:
נתחיל באמת עם קצת רקע.

תמונה של רקע

אני בשנתיים האחרונות נהייתי רגיש ונקי במיוחד. הפסקתי לשתות ולעשן. לגמרי.
גם הספקתי לעשות רושם, הפסקתי לשים פרצוף פוקר שהכל בסדר ומצוחצח לי בחיים.
התחלתי להיות אברי אמיתי, חשוף, רגיש, כנה באמת. אני נותן לעצמי להרגיש חלש לפעמים ולהרגיש רגשות קשים.
הרבה יוצא. הרבה צף. אני לא רגיל לזה בכלל, גם אין לי קהילה קבועה שתומכת בי בתהליך הזה. (אני בתהליך לעבור לקהילה קבועה יותר)
אני בארבע חודשים האחרונים דיכאוני לפעמים. יש בי פחד שעולה ממחשבה שפסיכיאטר או פסיכולוג קורא לי את הבלוג ברגע זה והשאלה הראשונה שצצה בראשו, אני משער, היא: האם אני נוטל תרופות.
ואני כבר משיב, יא בן-אדם!, אני לא נוטל שום תרופה פסיכיאטרית ובחיים לא נטלתי וגם מאוד לא רוצה להגיע למצב כזה.
אני מתמודד עם הדבר הזה לבדי. לבדי!!! עם ה-כ-ל!!!
(זאת אומרת עם עצמי ועם תמיכה של עשרות חברים שאני קורא למארג הזה קהילה זמנית).
מלא חרא עולה בזמן האחרון שאני נהיה מודע כל כך לעצמי.
מ-ל-א חרא עולה! יורד, ועולה. מלא חרא. אני בשיעורים אין ספור ללמוד לאהוב אותו, את החרא הזה שלי. (תרתי-של-התרתי)

ממבט על על המקרה שקרה לפני שבועיים וחצי:
חש בדידות גדולה. חוסר ישע גדול, פחד גדול.
בדידות גדולה כבר אמרתי?! =)
עוד מילים לתיאור: קור פיזי, חוסר נוחות, חוסר נוחיות, אומללות גדולה. (אני לא מסוגל לעשות כלום, קפוא)
רוצה פשוט לישון, להשכיח הכל.

וככה דיי הרבה זמן בחוויה המחרידה הזו, ערב שלם ככה, לתוך השינה.

הייתי בבית של ההורים, ורק ההורים בבית, שתומכים יחסית, אבל אני מרגיש בודד, לא בטוח ומפחד לשתף במה שחווה כהמון. חוויה יחידית ומוזרה.
חוסר ישע. חושב רק על החברים המכילים באמת שיכולים לעזור עכשיו. שיהיו לצידי, שיעטפו אותי שיגידו לי שהכל בסדר. אבל אין לי את זה עכשיו, אין לי!!! מה יהיה??? מה יהיה?!?!

ואז זה נגמר. לא זוכר אם בבת-אחת (פוף!) או בהדרגה. אבל החרדה נעלמה לה.
וואו, זה היו קרוב מאוד. הייתי קרוב לקצה שלי.

למדתי עכשיו שדברים כאלה יכולים לקרות לי.

חיזק לי את האמון בחיים.

עכשיו אני רואה יותר צבעים, אני מכיל יותר אור.

הנה אתם בתמונה!

מתי נבין שכולנו ילדים של אור?

מתי נקבל עצמנו כילדים של אור?

מתי נשאל כשאלה פותחת בשיחה, "כמה אהבה קיבלת היום בעבודה?" ולא כמה כסף הכספת לכיס?

עכשיו הלב פועם חזק, אהבה גדולה גדולה פה שרויה בהילתי. המצאתי אותך עכשיו, אהבה.

מציאות מקורה מהמילה המציא?

אם כך, אז למה שלא נמציא את מציאותינו מחדש בכל רגע.
נעזור ונתעזר אחת בשניה כדי שלא נשכח שזו התמונה שאולי יותר נדיבה לנו לשעה זו.

תוהה... שואל...

בעיקר חי!!

תודה על הבמה שהמצאתי בלחיצת כפתור.

פוסט ראשון

חבר אמר לי לפתוח בלוג. אז פתחתי. (יאללה לעבודה).
נראה לי בתור פוסט ראשון אני אביא את הדגימה הראשונית של מי אני ומה אני ואיך אני לפעמים.
אז אני אברי. מארץ האבות. הכוונה שנולדתי לא הרחק מאיפה שאני גר, בית חולים הר הצופים.
מסרו אותי חזרה למשפחה שלי, האוהבת ותומכת.
טרם שבועיים להולדתי כבר מסרו אותי לקבל חתימה כואבת מהמוהל היהודי שלי.
גדלתי כציוני, כבן מסור למשפחה רפורמית, השתנתי במיטה עד גיל 5. השאירו אותי בגן חובה שנתיים.
כבר בתור ילד קוטלגתי ככזה בעל קשיי הסתגלות. וואלה. מחשבה מעניינת.
גיל שבע גיליתי מה זה שיעורים בית. והתבאסתי עליהם עוד עשור ושנתיים. עשיתי בר מצווה אי שם בשנות העשרה הפרועות (חיחי). גיל שש עשרה, שבע עשרה הייתי מורעל צבא, בכיתה יב' נשיקה ראשונה, התגייסתי, לקחו אותי ליחידה שהיא "מקום טוב". זאת אומרת חבר'ה ממעמד סוציו-אקונומי טוב. העברתי זמן בלהעביר את הזמן ולשחק כדורגל ולהכיר קצת את העיר חיפה. ואז השתחחרתי ממסגרות. קיבלתי קצת חופש (וכנראה אחריות גדולה).
יש לי עוד שלוש שנים וחצי לספר. אבל קודם הערכות לאנשים שגידלו אותי.
זה אולי נשמע מהסיפור הקצרצר הזה שישנם מלא ביקורות על הדרך שלי, ועל איך ש"חונכתי" (אולי נדמה לי).
למרות הכל, תקופה זו גדושה הערכות שאת שיעורן אני לומד עד היום.
אז אמא, שאת יקרה ומסורה ובעיקר אמא שדואגת בצורות שלמדת מאמא שלך.
לומד הרבה שיעורים של חמלה במקום הזה. בשבילך וגם בשבילי.
והוריי החמודים, שמסרתם אותי לרוב שעות היום למקומות שחשבתם שיהיו הכי מועילים בשבילי, כי זכרתם ששם הפקתם תועלת גדולה בזמנו.
שמה קצת יותר קשה למחול, אולי יש שם איזה שיעור אחר.  
זהו.
זהו להפעם לדגימה הראשונית, עוד דגימה בפוסט הבא.
על מה קרה בחופש הגדול הראשון והאמיתי שלי.
נעבור לחיים בחוץ עכשיו. אני רווי להפעם. קצת מסוחרחר.
צ'או.